
*זהו סיפור בדיוני。זה לא קשור לאנשים אמיתיים。אל תתעצבן אם אתה נראה כמו מישהו。
אני אוהב לצייר。כשהייתי ילד, החמיא לי באומרו "אתה טוב."、אני מתגעגע לעובדה שציירתי את זה כל כך חזק כי זכו לי לשבח。המורה שלי בבית הספר העלה את זה לתערוכה החיצונית וקיבלתי תעודות רבות.、כאשר דרגת הכיתה גבוהה יותר、רק ציור תמונה גורם לי להרגיש את העיניים הלבנות של הסובבים אותי。פשוט פתיחת ספרים ומחברות מקלה על ההבנה שההורים ישמחו、לפני שידעתי את זה הפסקתי לצייר。... ושכחתי מהציור.。
עשר שנים עברו מאז、חשבתי פתאום。קרוביי אומרים, "אתה ילד אנוכי."、הרגשתי ככה, אז הפכתי את הכתפיים לרזה יותר、לא באמת אנוכי、やりたいことを我慢して生きてきたのかも知れないなあって。私っていつも気がつくのが人より遅いんです。
ゲージュツの道は険しく遠い(らしい)。その長〜い道程から見れば先生も私たちも大した違いはないだろうが、隣の席にちょっと先生が筆を入れると、פתאום זה נראה טוב יותר。אולי הוא שטף את המוח על ידי רישומי המורה。האם ותיקים יודעים על זה?、"רבותיי、זה לא קצת טוב? "הוא נראה מתריס.。האם אתה באמת מרוצה?、האם הם מגדירים מחסום שאומר "אין צורך לגעת"?、新人では窺い知れぬ奥深さ。
私などこうはいかぬ。先生の顔を見るなりなぜか謝ってしまう。「済みません。全然思うように描けなくって」。思う通りに描ければ教室になど通わないと、頭の中とまるっきり正反対のことを口が勝手に喋ってしまう。自分の口ながらコントロールできず。口の代わりに手が勝手に絵を描いてくれれば嬉しいのだが、どうも自分の手は筆(と包丁と掃除機アンド洗濯機)に触るのは、遺伝的に苦手らしいのだ。それは私のせいではない。