絵画教室の人々-3

「Floating man」(part) 2015
「Floating man」(part) 2015

*אין שום קשר לאנשים אמיתיים。זה סיפור בדיוני。

כשאני מצייר בגיל הזה、אנשים שאומרים "אני שמח שיש לי תחביב טוב", ו"אם זה לא בזבוז כסף עכשיו? " זה לא מוסבר ישירות、יש אנשים שמרגישים ככה.。לְלֹא סָפֵק。לפעמים אני חושב על זה ככה איפשהו במוחי。

אני גם זקנה טובה、אני אפילו לא יודע אם אוכל לצייר את זה בעשר השנים הבאות、ברור שזה לא משנה מאז שציירתי את זה。הילדים גם לא אומרים את זה בקול רם、אם עלות הצבע שלי הייתה עוזרת לאשתי לאכול משהו טעים, עדיף להשתמש בכסף.、כנראה שהוא חושב את זה。אני בטוח שהזקן מתחיל להשתעמם וחושב שהוא רק חושב על משקאות הערב והתמונות.、מחשבות ילדים היו מזמן。למה אנשים לומדים、אני לא מעז להילחם。זה בודד。

בגיל זה、רציתי גם ללמוד קצת אמנות。אם אתה חושב על זה、ただ感覚と好き嫌いだけで絵を見たり描いたりしてきただけだから、解らない絵は永久に解らないし、嫌いな絵はただ嫌いだってだけで避けてしまう。でもそれじゃあ、これまでやってきた経験が勿体無いというか、完成しないような気がしてきたんだ。לְפָחוֹת、אני חושב שיש כמה תמונות שאסור לך פשוט לומר על סמך אהבותיך ולא אהבותך.。אני עושה את זה במעורפל אבל、זה ציון מסוים、משהו חסר רחמים כמו סרגל קפיצה לגובה。אני רוצה לראות את זה。

העולם רחב。יש אנשים שהם מעל 90 שנה ויש להם ילדים שרוצים להפוך את ילדיהם לאמנים.、90過ぎて美術大学に入学する奴もいる。しかも主席で卒業、大学に残って指導する立場になるなんて…。普通じゃないって言えば普通じゃないが、「絵の世界」ってそんなもんかも知れないよ。俺もその世界の、どこでもいいからそこに自分の墓を建てたいな。

心のどこかでそんな風に考えることもあるんだよね。

 

 

絵画教室の人々−２

野の草　水彩
野の草　水彩

*זהו סיפור בדיוני。זה לא קשור לאנשים אמיתיים。

ある日、先生が薔薇を画題にと持ってきた。花を見るのは好きだが、描くのはどうも苦手だ。何より棘があるのが気に入らない。ちくちくと痛そうで腕も筆も動かなくなる。

先生は別に薔薇を描かなくてもいいとは言うが、他に何のアイデアも無いので薔薇を描くより道はない…。אוּלָם,、אוּלָם,、זהו。今日に限って何だか上手く描けるじゃない？ふふっ、だてに長年やってるわけじゃないって実力がついに…！思わず鼻歌が出そうになるのをこらえつつ、夢中になって描いてしまった。ふう、程よい疲れってこれよね。

次回まで花は咲いていてくれないから、一気に描けるところまで描くのが花を描くコツ。腕まくりをして、思わず前のめりになった時「あれー？それ私のキャンバスー」。スの音がスーッと伸びた。椅子の後ろに私のニューキャンバスが純白の美しさを放っていた…。

 

絵画教室の人々−１

ウィリアム・ブレイク　憐れみ　水彩
ウィリアム・ブレイク　憐れみ　水彩

*זהו סיפור בדיוני。זה לא קשור לאנשים אמיתיים。אל תתעצבן אם אתה נראה כמו מישהו。

אני אוהב לצייר。כשהייתי ילד, החמיא לי באומרו "אתה טוב."、אני מתגעגע לעובדה שציירתי את זה כל כך חזק כי זכו לי לשבח。המורה שלי בבית הספר העלה את זה לתערוכה החיצונית וקיבלתי תעודות רבות.、כאשר דרגת הכיתה גבוהה יותר、רק ציור תמונה גורם לי להרגיש את העיניים הלבנות של הסובבים אותי。פשוט פתיחת ספרים ומחברות מקלה על ההבנה שההורים ישמחו、לפני שידעתי את זה הפסקתי לצייר。... ושכחתי מהציור.。

עשר שנים עברו מאז、חשבתי פתאום。קרוביי אומרים, "אתה ילד אנוכי."、הרגשתי ככה, אז הפכתי את הכתפיים לרזה יותר、לא באמת אנוכי、やりたいことを我慢して生きてきたのかも知れないなあって。私っていつも気がつくのが人より遅いんです。

ゲージュツの道は険しく遠い（らしい）。その長〜い道程から見れば先生も私たちも大した違いはないだろうが、隣の席にちょっと先生が筆を入れると、פתאום זה נראה טוב יותר。אולי הוא שטף את המוח על ידי רישומי המורה。האם ותיקים יודעים על זה?、"רבותיי、זה לא קצת טוב? "הוא נראה מתריס.。האם אתה באמת מרוצה?、האם הם מגדירים מחסום שאומר "אין צורך לגעת"?、新人では窺い知れぬ奥深さ。

私などこうはいかぬ。先生の顔を見るなりなぜか謝ってしまう。「済みません。全然思うように描けなくって」。思う通りに描ければ教室になど通わないと、頭の中とまるっきり正反対のことを口が勝手に喋ってしまう。自分の口ながらコントロールできず。口の代わりに手が勝手に絵を描いてくれれば嬉しいのだが、どうも自分の手は筆（と包丁と掃除機アンド洗濯機）に触るのは、遺伝的に苦手らしいのだ。それは私のせいではない。