מחבר: Takashi

*אין שום קשר לאנשים אמיתיים。זה סיפור בדיוני。

כשאני מצייר בגיל הזה、אנשים שאומרים "אני שמח שיש לי תחביב טוב", ו"אם זה לא בזבוז כסף עכשיו? " זה לא מוסבר ישירות、יש אנשים שמרגישים ככה.。לְלֹא סָפֵק。לפעמים אני חושב על זה ככה איפשהו במוחי。

אני גם זקנה טובה、אני אפילו לא יודע אם אוכל לצייר את זה בעשר השנים הבאות、ברור שזה לא משנה מאז שציירתי את זה。הילדים גם לא אומרים את זה בקול רם、אם עלות הצבע שלי הייתה עוזרת לאשתי לאכול משהו טעים, עדיף להשתמש בכסף.、כנראה שהוא חושב את זה。אני בטוח שהזקן מתחיל להשתעמם וחושב שהוא רק חושב על משקאות הערב והתמונות.、מחשבות ילדים היו מזמן。למה אנשים לומדים、אני לא מעז להילחם。זה בודד。

בגיל זה、רציתי גם ללמוד קצת אמנות。אם אתה חושב על זה、ただ感覚と好き嫌いだけで絵を見たり描いたりしてきただけだから、解らない絵は永久に解らないし、嫌いな絵はただ嫌いだってだけで避けてしまう。でもそれじゃあ、これまでやってきた経験が勿体無いというか、完成しないような気がしてきたんだ。少なくとも、אני חושב שיש כמה תמונות שאסור לך פשוט לומר על סמך אהבותיך ולא אהבותך.。אני עושה את זה במעורפל אבל、זה ציון מסוים、משהו חסר רחמים כמו סרגל קפיצה לגובה。אני רוצה לראות את זה。

העולם רחב。יש אנשים שהם מעל 90 שנה ויש להם ילדים שרוצים להפוך את ילדיהם לאמנים.、90過ぎて美術大学に入学する奴もいる。しかも主席で卒業、大学に残って指導する立場になるなんて…。普通じゃないって言えば普通じゃないが、「絵の世界」ってそんなもんかも知れないよ。俺もその世界の、どこでもいいからそこに自分の墓を建てたいな。

心のどこかでそんな風に考えることもあるんだよね。