השנה עשיתי "מיני דיקלטר"。בחום、אנשים נמצאים במצב רוח של ריסון עצמי וכבר לא יוצאים הרבה.、הסיבה לכך היא שהייתי מודע היטב לכמה החדר קטן (וכמה דברים לא השתמשתי בו).、לאחר מספר ימים,、(מעניין למה זרקתי את זה?)。בתהליך、עיתונים זולים שקניתי מזמן התחילו להופיע בכל מקום.。
כשהייתי קטן、לא היה לי מספיק נייר לשרבט עליו.。חֶשְׁבּוֹן、התווים היפניים רחוקים מהסביבה.、כריכה אחורית、הביטוי האחרון הוא הגרפיטי על חלק הגוף הראשי.、יכולתי לראות משהו מהכיתה בפער הזה.。צייר בין השורות של ספרי לימוד、ציירתי אותו גם במחברת של חברי לכיתה.、ציירתי גם על גב הנייר במהלך המבחן.。לפעמים אמא שלי הייתה מסתובבת להביא נייר מהבתים של השכנים שאחרת היינו זורקים.。
אז、לזרוק נייר שלא כתוב עליו כלום、אני מרגיש די אשם。מחבר "קויה סיי"、קיוקה איזומי、לזרוק דברים שכתובים עליהם מכתבים、שנאתי מה שזה לא יהיה.、אני זוכר שקראתי את זה איפשהו.、זה אולי יומרני להשוות, אבל אני זוכר שזה הדהד בי עמוקות.。
בגלל זה、תכננתי לצייר משהו ואז לזרוק אותו.、שרטוט על הניירות האלה、התחלתי לצייר קרוקיס。אָז、בקבוק אחד、בכל פעם שציירתי קו, הרגשתי שמשהו מתעורר.。
זה לא מספיק רק לצייר את זה.。אֲבָל、זה סוג אחר של מחלה、זו התמכרות או משהו שכבר יש לי.、הרגשתי את זה。אם לא אצייר, אני אמות、ציור הוא התרופה היחידה שעובדת、אני חושב שוב。"אם אתה לוקח את הרעל, לך לצלחת."。אני לא יכול לשחרר את התרופה עד הסוף。