חוֹדֶשׁ: דצמבר 2018

アトリエ内の植物が、なんだか変に元気になってきた。先月末、朝夕の気温が下がり始めたので、仕方なく外からアトリエに入れた、寒さに滅法弱いやつら。ホニャホニャと力無く伸ばしていた枝もバチバチ切って、サイズを縮めて。文句は認めない。

当然だが、アトリエは熱帯植物園じゃない。温度一定など出来るはずもないし、制作の邪魔になれば寒くても隅っこに移動する。私は暑がりだから、暖房もしょっちゅう切る。さすがに飯（水）抜きでは可哀想だから、水やりだけは土の乾き具合と、植物の顔を見て、「どうする？どのくらい欲しい？」と聞いてやる。欲しいという量の70%くらい。葉っぱの面積、それぞれの実家の気候、鉢の大きさ（100%私の都合なのだが）は一応按配し、必要量を1日おき。ぜいたくなどさせない。

なのに、なぜ？なぜかやたら元気がいい。あちこちから新しい芽や葉なんぞ出しやがって、これからが本格的な冬だと解ってんのか？植物だって確か80%以上、ゲノムが人間と共通しているはずだぞ。どうすんだ、おめえたち。俺は責任持たねえぞ、てめえの新しい芽なんかに。

הסתכלתי על עור העץ。משהו כמו מוס נמצא על פני העץ。זה נראה כמו נקודה。השמש זורחת על העץ שם、מרקם חלק מעט。כי מיני העץ שונים、צורת העץ שונה לחלוטין。

צללים צומחים לרגלי。אם אתה מסתכל מקרוב, כל עלה מת מאוד יפה。אני יכול להרגיש בבירור שיש שם גם עולם שלם。אני רוצה לצייר דברים יפים בצורה יפהפיה、אם אתה חושב על זה, אתה יכול רק לחלץ את היופי。למה אנשים לומדים、אֵיך?

זה נכון、אין נוף יפה、זה היה。גם אם אתה מסתכל על זה פשוט, אתה באמת לא מבין כלום。"מה שאתה צריך לראות זה עצמך、הנוף הזה נמצא בתוכי. "。אני מסוג האנשים שהייתי אומר את זה בעצמי ושוכח ממנו。