קָטֵגוֹרִיָה: הקהילה

תערוכת השונקאי מתחילה、היום הראשון、2הייתי בתפקיד במקום ביום ובימים רצופים.。הקהל שקט、כל עוד אתה בא בזמן הזה、רוב האנשים מתלהבים מהצפייה。זה דבר נהדר。אנשים שאומרים "רציתי לראות משהו"、קורונה מהבוקר ללילה、הוא אמר שהוא מרגיש רענן כשהוא חש קצת רועד מהנגיף הקורונאווי, וחזר הביתה.。זה מה שרצינו。

באתי לשכוח את קורונה、לְחַטֵא、כניסה לכרטיס מבקר וכו '. "、שמעתי שיש אנשים כועסים, "האם זה קוביד?"。אני מרגיש שאני יכול להבין איך האדם הזה מרגיש.。הכוונה לאמצעי נגד נגיף קורונה במקומות שונים לאירועים אחרים、גם לזה הקדשנו תשומת לב רבה.。מאשר נגיף הקורונה עצמו、בכנות, פחדתי יותר מסיורי "המשטרה בריסון עצמי" שביקרו אנשים על כך שהם לא נוקטים באמצעי זהירות.。יש הרבה שוטרים כאלה ביפן。התחלתי את הבלוג הזה זמן קצר לאחר רעידת האדמה הגדולה במזרח יפן לפני 10 שנים.、באותה תקופה נשמעה המילה "משטרה חוסכת כוח" ברחובות.、אני כותב על זה。אין מה לשנות מעכשיו。

אחרי 16:00, כמעט אף אחד לא בא。אני בוהה בתמונה שלי תוך כדי טיול סביב המקום。מאחורי התמונה שלי、ראה את סצנת ההפקה שלך。ולפני 10 שנים、30כשמסתכלים על היצירות שעשיתי לפני כמה שנים ושנים שלי מהיום。אם אתה מסתכל מקרוב、1זה מה שהתמונה מתארת。לכל יצירה במקום יש סוג כזה של נוף.。החברים רק מתבדחים רוב היום.、כל אחד רואה את הנופים שלו。בלי חברים כאלה, אין סיכוי שזה יחזיק מעמד 35 שנה.。המפגש הזה הוא מפגש מיוחד.。

ככל שהחיסון מתקדם、בתקופה זו בשנה הבאה, וירוס הקורונה יהיה זיכרון רחוק.。זה כמעט כאילו שכחנו הכל על המהומה החיסכון באנרגיה שהתרחשה במהלך רעידת האדמה הגדולה.。למה אנשים לומדים、האמת היא שאנחנו פגועים עמוק בפנים.。גם אני ציירתי בזמנו.、אנשים מסתכלים עליך בקרירות, כאילו היית עושה מוזיקה או משחק.、למעשה התייחסו אליי ככה.。ככה הם ההמונים.。אמנות מיועדת לציבור כזה.、לעת עתה, בבקשה שתה תה.、זאת העבודה。שינוי לב עשוי להתרחש רק מהכוס הזו.。זו אמנות、טומו חושב תוך כדי שיטוט במקום.。

ממחר、晨春会展が始まる。６月6日（日）17:00まで。昨年はコロナ禍を考慮して、東日本大震災の時でさえ開催してきた展覧会を初めて中止した。今年も中止するかどうか議論したが、עַכשָׁיו、活動を継続すること自体が意義あるとして開催することにした。

ネットだけで公開することもできる。「見るだけ」なら写真の解像度次第では、肉眼より詳しく見ることも可能である。אבל、実物をその会場で見るのは、それらとはかなり違って見える。לֹא、感じると言った方が近い。それは簡単な理由からで、会場には会場の空気があるからである。会場の空気とは、作者と何かを共有する空気ということになろうか。会場に作者がいるから、ということではない。レオナルドの絵を画集で見ても凄さは感じるが、実物を生の眼で見ると、なぜか時空を超えて作者の息吹をほんの少しだが感じるのである。それが「空気」。同時代の作家なら、それがもっと強く感じられるのは当然である。

コロナ禍で多くの美術展、音楽会、芝居などが中止され、美術館、劇場、ホールも休館させられるなど、芸術が「不要不急」の代表のように扱われてしまっている。こういういい方は本来したくないのだが、あえて言えば、芸術こそ一番底辺で現代の社会を支えるものではないのか、זה。会社員が通勤して、工場や会社を動かすことが現代社会の骨格であることに異論はない。けれど働く会社員にとっては、本物の歯車にされてしまっては働く意欲そのものが萎えてしまう。自分たちの子どもをただの歯車に育てたくもない。

「作品に出合って稲妻に打たれたように」感じたことのある人はどのくらいいるだろうか。きわめて少数に違いないが、そのことの意義は小さくなく、そのチャンスは多くはない。いわば一期一会。その機会を求めに行こうとすることが「不要不急」などであるはずはない、というのがわたしの「遠吠え」である。カッコつけたが、わたしの絵などわざわざ会場へ見に行くほどの価値もないという人のために、この絵を掲げてみる。