קָטֵגוֹרִיָה: הקהילה

תוך כדי מריחת "מורוס טייפ", חומר משכך כאבים ואנטי דלקתי.、זה עשוי להיות חזית הריפוי עבור אנשים מודרניים.、חשבתי。וזה עשוי להיות אחד מהמוטיבים המתאימים ביותר לציורים עכשוויים.、חבר。לִגזוֹר、קל להוציא、קל לשמור。גם התוכן וגם החיצוני פשוטים.、קל ומגושם、פונקציונלי וללא בזבוז。זה באמת סמל לדברים ``מודרניים``.。

מה לצייר (אובייקט)、מה זה "טוען"?、הוא עמוד השדרה של הציור、להופיע。אבל זה רק "בזמנים מודרניים"、כל עוד אנחנו מסתכלים על ההיסטוריה של הציור、נראה היה שיש דגש מוחץ על הרמה הטכנית של "איך לצייר את האובייקט"。לא היה אכפת לי מ"טענות"、למעשה, זה אפילו העמיד את עצמם בסכנה.。

לפחות עד העת החדשה、תיאור מיומן הוא כוחו האמיתי של צייר.、לא משנה איזה טיעון תכניס לזה, לציבור לא היה עניין בזה (כנראה לרובם עדיין יש).。ואכן, בתקופה המודרנית אומרים ש"כוח תיאור = ריאליזם צילומי"、יָשָׁן、כבר אי אפשר להסתמך רק על נוסחה פשוטה。על ידי שילוב המצלמה והמחשב לאחד、הסיבה לכך היא שעצם ההגדרה של "צילום" החלה להתנדנד.。

``תפיסת העולם החזותית'' של ``קוף עם מצלמה'' כבר טבועה במוחנו.。דבר יותר רהוט על מקום שמעולם לא היית בו מאשר מישהו שגר שם.、"לראות" ולדעת יותר על המנוח מאשר על בני המשפחה。למעשה, אתה אפילו יכול לראות איך ייראו הצאצאים שלך בעוד 100 שנה.。מה יכול "ציור" לעשות בעולם כזה?。למשל, איזו משמעות נוכל לתת ל"כוח תיאורי"?。האם ל"ציור מודרני" יש כוח כזה?。קודם כל, מה זה בעצם "מודרני" ו"ציור"?。

הציור כבר גמור、אני זוכר שכבר כתבתי את זה。אבל、אני בטוח שלעולם לא יישאר מישהו לצייר.、לְהֶפֶך、אין שום ערובה שיום אחד כולם יציירו תמונות בתמימות כמו ילד.。ה``מורוס טייפ'' שבמקרה נמצא ממש מול ``אני'' הוא、זה האחרון בכל ההיסטוריה של כדור הארץ שקשור ל"אני".、לעת עתה, זה לא במסגרת "תפיסת העולם החזותית"、זה אחד הדברים שהכי קשורים לתחושת החיים שלי (למרות שזה עשוי להיחשב לדבר וירטואלי מתישהו).。זה נראה כמו צירוף מקרים、אני מרגישה שזו המציאות של "אני בעולם" שחיה בין הדברים.。זה לא מספיק רק "לצלם תמונה" או "לתאר אותה בצילום".、האם אין זה מעשה אובדני של ניסיון לקבור את עצמו ב"תפיסת העולם הווירטואלית" עצמה?。אז、אני רוצה להתמקד ב"משמעות" של התיאור "בשבילי"。"אם כי אני כבר לא יכול למצוא את המשמעות המפוארת שהייתה פעם בתולדות האמנות.、עדיין מחפש את המשמעות שלי。זה לא כדי "להראות את זה" זה מורוס טייפ.、כדי להראות את ``הסיבה'' למה בחרתי לצייר את זה。למה אנשים לומדים、האם זו המשמעות של "לצייר ציור"?。(חלק זה לא הושלם)

今日は一日中この2~300円台のチョコパイにかかりきり。ここまでで半分くらいまで来たかどうか。（CGの）手描きで、できるだけ自分の眼で見たまま描くことが、最近のこの“お菓子シリーズ”？のコンセプト。透明フィルムの包み紙の反射が目を傷め、「座りっぱなし」が脚の血流を悪くして睡眠障害を引き起こすのは解っているが、それがフィルムの透明感の表現に必要だと思うからどうしようもない。

手描きCGというのも変な言い方だが、紙と鉛筆、絵の具はCGだが、たとえば直線を描くツールや、グラデーションをきれいに処理してくれるツールを使わないとか、要するに「描画」に関しては、「実在の筆や絵の具で再制作可能」なことを前提にするということ。画像とその制作プロセスをデジタル情報として保存することだけを目的にしたCGによるスケッチを、わたしは勝手にそう呼んでいる。

CGだから、うまく描けるということはある。ראשית、「覆水を盆に返せる」。一度こぼした水はもとに戻すことができないという、文化人類学上数千年の「常識」をひっくり返して、失敗した線や色を簡単に完ぺきに消すことができる。いったん消した線を、数日（年でも）後完ぺきに復活することなど「常識」だ。他にもいろいろ有利な点はある。אבל、根本的にデッサンができない人が CGならデッサンができるようになる、という「魔法」はない。デッサン力は単なる描写力ではなく、観察力などを広く含む「総合力」だからである。絵は写真を下敷きに描けばデッサンが正確だとか、そういう次元で済むものではないのである。

אבל、たぶんCGで描く意味はそういう次元にとどまらない。描いている自分自身でさえ気づかないところに、より大きな意味があるだろうと感じるが、それが何かは今のところ自分でも判らない。1年前はCGで描くのが面倒で億劫。スケッチブックに描く方が（慣れているぶん）何倍も効率が良かった。אֲבָל、今は完全にiPadがスケッチブック代わり。iPadに限らないが油絵や水彩同様、CGであろうと描き方、塗り方の順序を変えると難しくなったり、簡単になったりするから、時々実際に自分の「手」で描いているような錯覚に陥る。それが生きている感覚に与える影響は些細に見えて、たぶん「小さくない」。

「CGの方が良い」と受け取ってはいけない。実作の大きな利点は「失敗する」こと。CGでの失敗は、数秒でリカバリーできる。אבל、実作ではそうはいかない。失敗することで、脳だけでなく全身が活性化する。そこが「魅力」だと解るようになったのはＣＧスケッチの効果だ、הכוחות המנסים לקדם את מדיניות Ubasute。人が「失敗から学ぶ動物」ならば、「失敗しないＣＧ」はわたしたちを退化させる“絶好の道具”になるかも知れないですね（CGそのものはまったく否定していませんよ。לכל מקרה)。