קָטֵגוֹרִיָה: לדבר

"איך ..." זה פשוט、זה כמו פילה דגים מעט גדול יותר、הצבע כמעט שחור。כֵּן、"לוויתן ..." נמכר בבוסו ובמקומות אחרים וכו 'נקראים איכשהו、זה קרוב לזה、המרכז מעט עבה יותר。במבט ראשון זה נראה כמו לחם מאודה מאוד פשוט מאוד、זה נראה כאילו זה יקרע בקלות。

יש פטריות אחרות שנראות כאילו נחתכו לחתיכות דקות, אבל、לא יכול להבדיל אותו משבלולים、אני אזרוק את זה בסתר。אחרי הכל, קופסת הצהריים נמצאת בפינת הגן、אני לא יודע מתי נשאר (ונזרק?)、מחציתו מלאה בבוץ。

לא משנה כמה המשימה היא、(משימה זו ניתנה、עם תריסר ילדים、זהו שילוב של גילאים ומגדרים, החל מגני ילדים לסטודנטים באוניברסיטה.。אני לא יודע מה הילדים אומרים。כולם לא יודעים על זה (קשה להיהרג מכאבי בטן)、לא נמנע שזרקתי אותו。Daichi、המשימה היא לאכול "לוויתן ..."、זה לא פטריות。

החלום הזה ממשיך מחר。זה יהיה ארוך אבל、סליחה。

 

*זהו סיפור בדיוני。

עצור את הכיתה פעם אחת、חזרתי שוב。

לא הייתה שום סיבה מיוחדת להפסיק、גם אני לא חזרתי מסיבה ברורה。אם הייתי צריך לומר、מכיוון שמישהו בכיתה שלי הזמין אותי לחזור (להדביק מחדש?)、זו לא סיבה。

למדתי בכיתה במשך 10 שנים.。כמעט שום היעדרות。ציירתי גם תמונה די גדולה.。למה אנשים לומדים、זה לא נכלל בתחרויות או משהו כזה。המורה אפילו לא אמר שהוא צריך לתת לי את זה。רציתי גם לתת את זה קצת、זה אפילו לא היה אגרסיבי。בַּיִת、זה לא היה חוסר שביעות רצון。למה אנשים לומדים、איכשהו、האוויר מתנקז לאט מהבלונים、איבדתי פתאום את רגשותיי。

יש לי את הכוח。עָדִין、עָדִין。אפילו אחרי שהפסקתי מהכיתה, היה לי הרצון לצייר.、הנה זה、אם לא אומרים לך את זה, לא תהיה לך תחושת כוח חזקה.。10האם זו האינרציה של השנה?。

אם אתה לא מצייר תמונה、רעיונות עולים בראש。כשאני מצייר、היה לי מספיק להתמודד עם התהליך ממש מולי。אני לא יכול לחשוב על זה。מוזיקה היא גם הקול שלהם、כשעולה רעיון, אני רוצה לצייר אותו。כשאתה מתחיל לצייר、איפה אתה לא יכול לעשות את זה、בטח תכירו מה לא בסדר מייד.、אפילו את עצמי。למה אנשים לומדים、אני לא יודע מה לעשות。אתה לא יכול להשאיר את זה לבד、האם זה נקרא אישיות?。

אז זה לא כאילו אני חוזר。איכשהו。למה אנשים לומדים、אני חושב להקים תחרות בפעם הבאה。אין לי רצון לנצח או לנצח.、אני חושב שאשתדל קצת קשה。למה אנשים לומדים、אם תבחר, אתה עלול למצוא את עצמך מרגיש אפילו גבוה יותר.、חחחח。

*אין שום קשר לאנשים אמיתיים。זה סיפור בדיוני。

כשאני מצייר בגיל הזה、אנשים שאומרים "אני שמח שיש לי תחביב טוב", ו"אם זה לא בזבוז כסף עכשיו? " זה לא מוסבר ישירות、יש אנשים שמרגישים ככה.。לְלֹא סָפֵק。לפעמים אני חושב על זה ככה איפשהו במוחי。

אני גם זקנה טובה、אני אפילו לא יודע אם אוכל לצייר את זה בעשר השנים הבאות、ברור שזה לא משנה מאז שציירתי את זה。הילדים גם לא אומרים את זה בקול רם、אם עלות הצבע שלי הייתה עוזרת לאשתי לאכול משהו טעים, עדיף להשתמש בכסף.、כנראה שהוא חושב את זה。אני בטוח שהזקן מתחיל להשתעמם וחושב שהוא רק חושב על משקאות הערב והתמונות.、מחשבות ילדים היו מזמן。למה אנשים לומדים、אני לא מעז להילחם。זה בודד。

בגיל זה、רציתי גם ללמוד קצת אמנות。אם אתה חושב על זה、ただ感覚と好き嫌いだけで絵を見たり描いたりしてきただけだから、解らない絵は永久に解らないし、嫌いな絵はただ嫌いだってだけで避けてしまう。でもそれじゃあ、これまでやってきた経験が勿体無いというか、完成しないような気がしてきたんだ。לְפָחוֹת、אני חושב שיש כמה תמונות שאסור לך פשוט לומר על סמך אהבותיך ולא אהבותך.。אני עושה את זה במעורפל אבל、זה ציון מסוים、משהו חסר רחמים כמו סרגל קפיצה לגובה。אני רוצה לראות את זה。

העולם רחב。יש אנשים שהם מעל 90 שנה ויש להם ילדים שרוצים להפוך את ילדיהם לאמנים.、90過ぎて美術大学に入学する奴もいる。しかも主席で卒業、大学に残って指導する立場になるなんて…。普通じゃないって言えば普通じゃないが、「絵の世界」ってそんなもんかも知れないよ。俺もその世界の、どこでもいいからそこに自分の墓を建てたいな。

心のどこかでそんな風に考えることもあるんだよね。