חוֹדֶשׁ: ספטמבר 2016

מתוכנן להתקיים בשנה הבאה、השתתפות באירועי אמנות הקשורים לממשלה。ככל שזה מתקדם、הרגשות שלי שוקעים בהדרגה.。זה דומה לאמנות, אבל אני עושה עבודה אחרת、אני לא יכול להיפטר מאי הנוחות。אני אחד הצדדים המעורבים אז אני אתן את דעותיי יותר ויותר.、למה לא לשנות את זה למה שאתה חושב? נראה שזה טיעון סביר שניתן להבין בכל מצב、המציאות שונה。

ראשית、אם זה לא מעניין, עצור、אין מושג את זה。אם יש לך אפילו מפגש אחד, תצטרך ללכת לקו הסיום.。כנראה שזה מה שהממשלה עושה。המטרה והתקציב כמעט הוחלטו לפני הפגישה.、גם אנשי הצוות מוחלטים、אני אחליט גם על הקורס עד לאותה נקודה。ואז אני אתקשר לאמנים、לעיתים, דעות האמנים נדחות על רוח。אז、מה שנדרש באופן מציאותי אינו דעה על הכיוון עצמו (אבל זה בסדר אם יש כזה).、במקרה כזה, לא תוכל להשתתף.、אני כמעט מוגבל לדעות טכניות כאדם מנוסה.。

כמובן שהרצון להפוך את האירוע להצלחה הוא לכלול את הממשלה.、לכולם。למה אנשים לומדים、למי? מה יהפוך את זה להצלחה? הזמן הקדיש לדיון בחלק הבסיסי ביותר (לפני החלטות תכנון)。אחרי זה מעט מדי。זה נשאר דו משמעי、לוח זמנים נוצר באופן ניהולי מאוד (חומרים מודפסים מוכנסים פיזית)、הולכים לשיקולים טכניים。מאותו שלב נדרשים אמנים להשתתף.、החדשנות של רעיונות、ייחודי、חוויות ודברים אחרים הם בעלי משמעות רק כבשר בשר של אותו חלק。זה רוב אי הנוחות。

אבל、מצד שני, אירועי אמנות ואירועים אחרים הם חלק מתוכנת שירותי ניהול.、市民生活に不可欠な部分をしっかりこなすことが最優先なのは当然だ。予算も人員も時間も限られているのも当然だ。作家の側も忙しい。中途半端な違和感は誰もが持っているが、それを持って行く先がない。

全員が善意で動く。参加している仲間をお互いに気遣う。そして次第に本質から遠ざかり、自己満足のこじんまりしたイベントになる。善意も努力も大部分は無駄になる。これまで私自身が何度か経験したパターンなのに、どうしてまた参加してしまったのだろう。היית בטוח שאתה יכול להציע הצעות מוצקות? "מעט מדי זמן בילוי בדיון בחלקים הבסיסיים ביותר"、זה היה לא אחר מאשר ההשתקפות שלי。2016/9/18

 

קשור לאתמול。על "אני אנסה קשה"。אני חושב שבטוח לומר שעבודה קשה = מאמץ、そこには何かしらそれに見合う目的があるはずだ。目的のない頑張りは無意味であり、あり得ないと考えるのが普通だが、世の中は必ずしもそうではない、どころか少なくとも日本ではむしろそちらの方が案外普通らしい。

東日本大震災のあと「頑張ろう日本」「頑張ろう東北」というスローガンを至るところで見た。しばらくして「何に対して頑張ったらいいか分からなくなっているところに、頑張れと言われるのは辛い」という声が、どこからともなく聞こえてきた。そうだったのか、と思った。カメラを向けられるたびに、応援してくれる人々に気遣いして「頑張ります」と、健気にも笑顔で手を振っていた人々がどれほどいたことだろう。東北だけでなく、熊本しかり、広島しかり、その他人災、自然災害を問わず、多くの被災者が少なからず同じ思いを繰り返しているに違いない。

元気よく外で遊ぶ子は良い子だ。家の中で本を読むことの多い子は親が心配する。そのくせある時期が来ると一斉に「外で遊んでばかりいて！」と叱り、「誰々さんは家で本をよく読むらしいよ」と羨ましそうに、かつ皮肉を込めて子どもに語りかける。親って勝手な生き物だと、子どもはよく知っているからなまじ反論などしない。子どもの方が大人だ。

子どもは親元を離れるまで、何万回「頑張り」を求められるだろうか。もちろん大人になっても、その身が灰になるまでは言われ続けるのだが。「頑張れ」は便利すぎる言葉だ。口に出すときは挨拶程度の軽い意味に過ぎないのだが、逆に自分が言われる時は「そんなこと言ったって」と（自分としてはもう目一杯頑張ってるんだけど）と続く言葉を飲み込む重い気分は、私も日常的に経験しているはずなのに、つい使ってしまう。

「頑張る」ことは、その心の内側に必ずある種の「忍耐」を強いている。その頑張りが逆（悪）用され、大学生のブラック・バイト（アルバイト）の温床にもなっているという記事も、どこかで読んだ。これから東京オリンピックまで「頑張れ」の声はもっと大きくなっていくに違いない。せめて自分だけでも、それに替わる言葉が作れないものか、と探している。2016/9/17