קָטֵגוֹרִיָה: הקהילה

החוזק של "לא לעמוד בציפיות"

את היופי הזה לא יכול אף אחד לראות.

נדרש מאמץ ניכר כדי "לעמוד בציפיות"。אנשים סביבו שיבחו את מאמציו.、אם יתמזל מזלך להשיג תוצאות, יהיו לך חיים בהירים.。אלו חוקי החברה.、לימדו אותנו את המילים האלה עוד לפני שהכרנו אותן.。אנשים שלא עומדים בציפיות ממותגים כאנשים רעים.、נדחק לתחתית בחברה、במקרים מסוימים, זה לא נכלל בנוחות。אי יכולת לעמוד בציפיות זה סוג של פחד。אז、הכוונה "לא לעמוד בציפיות"、במובן מסוים, זה דורש יותר כוח נפשי מאשר "לעמוד בציפיות"。

מדליסטים פאראלימפיים ואחרים אומרים דברים כמו ``כל אחד יכול לגרום לניסים לקרות אם הוא לא מוותר'' ו``כל אחד יכול להפוך למי שהוא רוצה להיות אם ינסה''.、לא רק אנשים במצבים דומים、במובן של מתן תקווה למגוון רחב של צעירים、יש "תועלת" חברתית。דבריהם חייבים כמובן לבוא מהלב.。אבל האמירה הזאת、הוא מורם כ"אפקט מוסרי" המראה על "חשיבות עשיית המאמצים", בנפרד מהכוונה האמיתית.、להיות בשימוש。הם גם מתכוונים למה שהם אומרים、אני מבין את ההשפעה。עם זאת, אסור לשכוח שהם סוג של אליטה שהצליחה לעמוד בציפיות.。הרבה יותר אנשים、אני מבין שאנחנו אפילו לא התברכנו בסביבה שמאפשרת לנו לעשות מאמצים כאלה.、אנחנו יודעים。גם התפיסה החברתית ש``זה טבעי לעשות מאמצים'' היא סוג של לחץ וכפייה.。אלה שמוצאים את זה כואב פסיכולוגית、האם זו לא הרגשה נורמלית למדי?。

מִצַד שֵׁנִי、אמן הוא、אלו אנשים שהבהירו שהם לא רוצים לעמוד בציפיות.。עצם העובדה שמצפים מהאמנות לעשות משהו סותרת.。במובן הרחב יותר, אמנים הם גם אנשים שבחרו באורח חיים שניתן לומר עליו שהוא מאתגר את החברה.。אמנים אינם זוכים לשבחים בהיבטים המהותיים שלהם.、כשמשהו קורה, האדם הראשון שדוכא על ידי המערכת הפוליטית והחברתית הוא、כנראה בגלל זה。מאתגר אין פירושו "אנטי-חברתי"。למעשה, זה בדיוק הפוך、יש הרבה דברים שצריך לקרוא להם "מתקדמים"。בניגוד לחברה הכלכלית שבה חברות מחפשות כל הזמן חדשנות טכנולוגית ושינויים אחרים.、החברה ברמה היומיומית שונאת את השינוי עצמו.、הרבה פעמים אומרים את זה。אנשים שלא טובים במחשבים、זו הסיבה שאנחנו נוטים באופן לא מודע לשנוא אנשים שטובים בזה.。אז תישאר חמים、להיות שונים מעצמנו שיכולים להיות מרוצים במקום אחד、מנסה לעצור את המגמה הזו על ידי תיוגה כ"אנטי-חברתית"。כשאנחנו הזקנים מזעיפים פנים ושואלים, "מה עם הצעירים של היום?"、אולי סוג כזה של פסיכולוגיה פועל.、זה לא פסול לחשוב כך。

ציפיות הן מה שמצפים ממישהו。זה לא בזבוז לחשוב מי זה ה"מישהו" הזה.。אמנים לא רוצים שאף אחד יצפה מהם לכלום.。הסיבה לכך היא שיש סכנה של ניסיון בטעות להפוך למישהו אחר מלבדך.。מאמץ יכול לשפר אנשים, אבל、ישנה גם אפשרות לשחוק את עצמך ללא צורך.、זו חרב פיפיות。למען האמת、מאמצים לעמוד בציפיות של אחרים הם חסרי תועלת עבור כולם.、הכוחות המנסים לקדם את מדיניות Ubasute。להיות חופשי לעשות מה שאתה אוהב、אני מאמין שזה ישחרר גם את מי שנמחץ בלחץ כזה.。אף אחד לא מצפה ממני לכלום、התעלם ממה שמצפים ממך、תעשה מה שאתה רוצה כמיטב יכולתך。עדיין אין לי את ה"רצון החזק" הזה。

パラリンピアンはモンスター

イチジク　　ペン・モノクロ水彩

悪い意味で言うのではない。「凄すぎる」という意味での「モンスター」である。細かい内容はほとんど知らないが、パラリンピックの競技には障害の程度に応じた細かい規定があるらしいことは分った。団体競技では障害の違いを混ぜて（適切な言い方ではないと感じるが）、一つの競技から不利な障害者（これも適切な言い方とは思えないが）を排除しない配慮がなされているようである。

אבל、さらに重度の障害者、たとえば寝たきりの人がストレッチャーに乗って参加するなんてことはできない（たぶん）。五体満足であっても心臓に重い障害があるような内部障害の人もたぶん無理。そしてそのような人は決して少なくないと思われる。そのような障害者から見れば走れること、泳げること自体凄いことではないだろうか。車いすテニスや陸上走り幅跳びなど見ると、健常者のアスリートだって彼らに勝てる人はそんなに多くないのでは？と思うほどのハイレベルだ。

ましてメダリストは夢のまた夢の世界の住人。その彼らにして「銀メダル」「銅メダル」が「残念」と言う。「次は絶対金メダル」。ここまでくると、正直言ってわたしは共感できなくなる。「金メダルをとればパラスポーツへの注目が集まり、すべての障害者への理解が深まる」と選手も多くの関係者も言うけれど、そしてそれが嘘だとも言えないけれど、それが銅や銀でなく、なぜ「金メダル」でなければならないのかの説明にはなっていない。「政権与党でなければ自分の政策を実現することはできない」「そのためには『与党』で『当選』するしかない」と、当選本位の運動をする人たちの論理と奇妙に似ていると感じるのはわたしだけだろうか。

メダルと賞を同一視する人もいる。わたしは全然違うと考えている。（金）メダルは「（第１位の）証明」だが、賞はどんな場合でも「（あなたは更に発展できますから）頑張ってください」という奨励の意味が強く、第何位という証明はしないのである。オリンピックでもパラリンピックでも、「メダル」に替えて「賞」にすればよいと思う。そうすれば、「国別のメダル獲得数」なんて、くだらないどころか有害でさえある報道もなくなるだろう。

アフガン情勢から

木立ベゴニア

トランプ前アメリカ大統領が退任する前に、タリバーンとの間で撤退について合意していた。彼のあとを継いだバイデン現大統領が完全撤退を2021年9月11日までに完了すると発表してから、あっという間にタリバーンの大攻勢が始まり、ついに昨日15日、アフガンの大統領ガニ氏が国外に逃亡した。とうとうアフガンは再びタリバーンの元に戻り、2001年9月11日のアメリカ・同時多発テロをきっかけにアフガニスタンに戦争を仕掛けたアメリカの目論見は無になった、と報道されている。

わたしたちからはアフガニスタンは遠い。話題と言えば、故中村哲医師がアフガンの人々のために医療を提供するだけでなく、彼らの日々の暮らしのために灌漑用水路を作ることに身を捧げていたのに、2019年に反政府ゲリラによって射殺されたことくらいではなかっただろうか。אבל、世界があらゆる意味でつながっている以上、アフガンの情勢もわたしたちの生活と無縁であるはずはない。

アメリカが「悪の枢軸」と呼んでイラクを攻撃したのが2003年。フセイン政権を倒して（口実であった「大量破壊兵器」は発見されないまま）、そのあとをいわば「ほったらかしたまま」撤退したあとにIS（イスラミックステート）が、荒れ地の雑草のようにはびこり、人々を恐怖に追い込んだ（まだ終わってはいない）ことはまだ記憶に生々しい。2010から始まった、いわゆる「中東の春」以後も含め大量の難民が発生し、中東からヨーロッパにかけ、今もきわめて大きな問題になっている。難民の数で言えば第二次世界大戦より多いという。この時も「遠いところの悲惨な出来事」であり、わたしたちの生活には直接影響を受けないように見えた。

わたしにはこの鈍感さが一番の脅威だと思える。北朝鮮と韓国、中国と台湾。仮にここで難民が発生する事態になればわたしたちはどうするのか、考えておくべきことがそこにあるのではないだろうか。その時絵など描いている余裕があるとはとても思えない。コロナ対策一つとっても、政府を「後手後手だ」と非難するのはたやすい。אבל、そういう政府を作り上げてきたのは結局わたしたちである。わたしたちが考えないことを政府が考えてくれると思うのは間違いだと、この夏の「敗戦記念日」について、改めて考えた。