קָטֵגוֹרִיָה: אמנות

いよいよ絵を描かなくっちゃならない。義務ではない。仕事でもない。自分の人生としての、まとめとして絵を描かなくっちゃならないんです。

今までもたくさん絵を描いてきたし、今も描いてはいるのですが、どうも「自分の絵を描いた」って感じがしないんです。このままじゃ、自分の絵を描かないまま、あの世行きだなー、なんて考えるトシになってきたんです。自分をフジミ（富士見×、不死身〇）だと信じていたこのワタシが、ですよ。

טוב אז、これまでの絵は何だったの？ってことになりますよね。“かなり手前味噌” になりますが、これまでだって、「他人の絵」を描いてきたわけじゃあないはずだし、いま自作を見ても、自分の世界観がそれなりに絵の中に込められているとは思います（これを「独りよがり」というのでしょうが）。למה אנשים לומדים、何か足りないんです。
　良い絵を描きたい、というのとは違います。「良い絵」が描けたと自分が思っている時が、一番ダメな絵を描いている時だ、ってのは、これまでの人生で深～く味わってきたから、そんな次元はもう卒業しました。願うのは、「自分にもこんな世界があったんだ」or 「もうこれ以上は無理だぜ」ってヤツかな。

それを描いた直後に死ぬってのはまるで時代劇ですが、アイツは昔の人だからと、そこは大目に見てもらって、「この人があと数年生きていたら、もっと面白い絵を描いただろうなー」と、想像したくなるような絵を描いて死にたいんです。べつに、そういう評価が欲しいわけではありません。そう思えるような絵を描きたいという気持、あの世へ持っていきたい一枚ですね。

זה מסתכם בסופו של דבר בשאלה, "מה זה ציור?"。``משהו דומה לציור'' = ``לא ציור''、הסיבה לכך היא שהשאלה מהו ציור היא הצד השני של השאלה.。

הנושא המרכזי הוא התמונה.、יהיה קל יותר לתת דוגמה לפיסול.、אני אעשה את זה。פיסול = תלת מימדי = פיסול、נכון? מכוניות הן תלת מימדיות、אף אחד לא קורא לזה פיסול。גם התיקים בחלון הראווה משוכללים ויפים.、לא הייתי קורא לזה פסל אחרי הכל.。אבל、אם פסל יצר את הצורה הזו מברונזה, זה ייקרא פסל.。באותו אופן、אם תיק יד מיוצר על ידי פסל, הוא גם פסל.。זה לא עניין של החומר, כמו מתכת או עור.。טוב אז、האם משהו שנעשה על ידי פסל הוא פסל? התשובה היא כן、הוא。

אחד מהציירים העכשוויים המובילים、גרהרד ריכטר (גרמניה) אמר, ``(בשבילי) כל מה שהעין רואה הוא ציור.''。במקרה כזה, אל תקראו לזה ``משהו שדומה לציור''.、זה לא בסדר להגיד שהכל תמונה?、אני חושב שכן, נכון?。הנקודה היא、אין משמעות להבחנה בין ציור למשהו הדומה לציור.、זה מה שאני אומר、כי זה ריכטר。כמוהו、יש מעט מאוד אנשים שרודפים אחר ההבדלים בין ציורים ללא ציורים.。אנשים רגילים כמוני、אנשים רגילים צריכים לחשוב יותר。

אני מזהה גם תמונה שצוירה בחול כציור.。מתקבלות גם תמונות שצוירו באוויר עם פנס.。אם פסל עושה את זה、אנפאן הוא גם פסל.、זה ציור כי אמן מצייר אותו.。גם אם מורה בבית ספר מצייר את זה, זה לא יהפוך לציור.。המורה הזה הפך ל"צייר"、זה הופך ל"ציור" בפעם הראשונה.。"צייר" במקרה זה אינו מתייחס לעמוד הכיבוש.、האישי של אותו אדם、אני "צייר" בתור מוח.。אלא אם כן אתה הופך לאמן、לא יכול ליצור יצירות אמנות、וככה אני מרגיש。

現代では、簡単な文をいくつか綴るだけで、ソフトが “original” の絵を描いてくれます。売ろうと思えば、それを売ることもできます。それを売るためのプラットフォームにも事欠きません。欲しい人、それを見るだけの人とも、少なくとも外形上は、これまでの油絵や水彩画と同じように、לֹא、もっと簡単に「楽しみ」を共有することができます。

「観る楽しみ」という点で言えば、浮世絵版画を買い、ふすまや屏風に貼り付けて楽しんだ江戸の人々、美術館前に長い列を作って、一目名画を見ようとチケットを握りしめる人々も、ベッドに寝そべりながら多くの人とチャットでAIで描いた絵を共有する人々も、それぞれ自分に合った（選択肢があろうとなかろうと）やり方で「楽しむ」、ということに変わりはないのかも知れません。

AIで描く絵は「統計」を基に生み出されるものであることが、理論上はっきりしています。筆で描く絵は「感覚」を基にしています。基にするものが、במבט ראשון、水と油のように異なったものに見えますが、感覚は経験とも結びつき、経験は（ゆる～く）統計とも関わっていそうでもあります。統計上の一つ一つの画像データの中にも、個人的感覚や経験が反映されているでしょうから、わたしが感じている以上に、実際は近いものなのかも知れません。AIが極めて短期間に、簡単に社会に受け入れられ始めているのも、そういうことなのでしょうか。

אבל、אולי יפן במאה ה-21 הייתה נתונה להשפלה רוחנית כאילו הייתה עדיין חברת קופים.、「描く楽しみ」を AI と共有できません。理由をよくよく考えてみると、AIには「（生みの）苦しみがない」からかも、と思い当たりました。「楽しみ」を共有する話をしているのに、「苦しみ」の共有を持ち出すのは矛盾かも知れませんが、それは「描く楽しみ」の不可分のパートとして、確かにそこにあるのです。見るだけの人にも、作者の苦しみを想像できるような、何らかの経験を持っている。בגלל זה、より深い共感が生まれていた、そんな気がします。